לכבוד

מר בנימין נתניהו, ראש הממשלה

מר אביב כוכבי, הרמטכ"ל

ח"כ שר הביטחון בני גנץ

ח"כ שר החינוך יואב גלנט

אנחנו בני ובנות 18 העומדות בפני פרשת דרכים. המדינה דורשת מאיתנו להתגייס. לכאורה, לצבא הגנה, שנועד להבטיח את קיומה של מדינת ישראל. אבל בפועל פעילות הצבא הישראלי אינה מכוונת בעיקרה להגנה מפני צבאות אויב, אלא לשליטה על אוכלוסייה אזרחית. כלומר, לגיוס שלנו יש הקשר והשלכות. בראש ובראשונה על חיי העם הפלסטיני שחי תחת כיבוש אלים במשך 72 שנים. מדיניות האלימות וגירוש הפלסטינים מאדמותיהם ובתיהם התחילה ב-1948 ומאז לא עצרה לרגע. הכיבוש גם מרעיל את החברה הישראלית - היא אלימה, מיליטריסטית, מדכאת ושוביניסטית. חובתנו להתנגד למציאות הרסנית זו על ידי איחוד מאבקים וסירוב לשרת את אותן המערכות האלימות - ובראשן הצבא. הסירוב שלנו להתגייס הוא לא אקט של ניתוק או התכחשות לחברה הישראלית אלא להפך- לקיחת אחריות על המעשים שלנו וההשלכות שלהם.

אנחנו רגילות לשמוע שלגיטימי לבקר את הכיבוש רק אם לקחנו בו חלק פעיל. איך זה הגיוני שכדי למחות נגד אלימות וגזענות מערכתית, אנחנו קודם צריכות להיות חלק מאותה מערכת מדכאת?

הצבא לא רק משרת את הכיבוש, הצבא הוא הכיבוש. טייסים, חיילי 8200, פקידי הבירוקרטיה, לוחמים, כולם מוציאים לפועל את הכיבוש, זה בעזרת מקלדת, וזה עם נשק במחסום. אף על פי כן, גדלנו בצילו של אידיאל החייל הגיבור. הכנו לו משלוחי מנות, ביקרנו את הטנק שהוא לחם בו, התחזנו אליו בגדנ"ע והאדרנו את מותו ביום הזיכרון. העובדה שזו מציאות שכולנו רגילים אליה לא הופכת אותה לְאַ-פוליטית. גיוס הוא פוליטי, לא פחות מסירוב.

המסלול עליו אנחנו עולים בגיל אפס, של חינוך לאלימות ובעלות על הארץ, מגיע לשיאו בגיל 18, עם גיוסנו לצבא. דורשים מאיתנו לעטות את מדי הצבא המגואלים בדם ולהמשיך את מורשת הנכבה והכיבוש. על יסודות רקובים אלה נבנית החברה הישראלית וזה משתקף בכל- בגזענות, בשיח הפוליטי המסית, באלימות המשטרתית ועוד.

הדיכוי הצבאי הולך יד ביד עם הדיכוי הכלכלי. בעוד תושבי השטחים הכבושים מתרוששים, בעלי ההון מתעשרים על חשבונם. פועלים פלסטיניים מנוצלים באופן שיטתי, ותעשיית הנשק משתמשת בשטחים הכבושים כשטח ניסויים וחלון ראווה להגברת מכירות. כשהממשלה בוחרת לשמר את הכיבוש, היא עושה זאת גם למען אותם בעלי הון. כשהיא עושה זאת, היא פועלת נגד האינטרסים שלנו - חלקים גדולים מכספי המיסים של אזרחי ישראל הולכים למימון תעשיית הביטחון ופיתוח התנחלויות במקום לרווחה, לחינוך ולבריאות.

הצבא הוא גוף אלים, מושחת ומשחית מיסודו, אך הרעה הגדולה שהוא אוכף מתחילה במדיניות הכיבוש ההרסנית. צעירים וצעירות בגילנו נדרשות לקחת חלק באכיפת סגרים שהם אמצעי ענישה קולקטיבים, במעצר קטינים, במניעת טיפול רפואי, בסחיטה לשם גיוס "משתפי פעולה" ועוד – כל אלו הם פשעי מלחמה המבוצעים ומטוייחים מדי יום. המשטר הצבאי האלים בשטחים הכבושים משליט מדיניות אפרטהייד המתבטאת בשתי מערכות חוק שונות; מערכת אחת לפלסטינים ושנייה ליהודים. הפלסטינים חשופים דרך קבע לאמצעים אלימים ולא דמוקרטיים. לעומת זאת, פשעים אלימים שמבצעים מתנחלים - בראש ובראשונה נגד פלסטינים אך גם נגד החיילים עצמם ״זוכים״ להעלמת עין ולטיוח מצד המשטר הצבאי ומדינת ישראל. הצבא מטיל מצור על עזה מעל עשר שנים. מצור זה יצר משבר הומניטרי חריף ברצועה והוא אחד הגורמים העיקריים המנציחים את מעגל האלימות של ישראל מול חמאס. בעקבות המצור אין בעזה מים ראויים לשתייה וחשמל ברוב שעות היממה, ישנם אחוזים גבוהים של אבטלה ועוני ולמערכת הבריאות חסרים האמצעים הבסיסיים ביותר. מציאות זו מהווה תשתית לאסון הקורונה שהולך ומחמיר בעזה.

חשוב להדגיש שהעוולות הללו אינן מעידה חד פעמית או סטייה מהתלם. הן אינן טעות או סימפטום, הן המדיניות והמחלה. פעילות הצבא הישראלי ב-2020 אינה אלא המשך ותחזוק המורשת של הטבח ההמוני, גירוש המשפחות, ונישול האדמות ש"בזכותה" קמה מדינת ישראל, מדינה מתוקנת ודמוקרטית, ליהודים בלבד.

היסטורית, הצבא נתפס ככלי המשרת את מדיניות כור ההיתוך, כמוסד המערער על המעמדות החברתיים והמגדריים בישראל. בפועל, המציאות לא יכולה להיות יותר רחוקה מזה. הצבא מקיים הסללה ברורה; חיילים מהמעמד הבינוני-גבוה מוצבים בתפקידים שיש בהם עתיד כלכלי ואזרחי, בעוד שחיילים מהפריפריה החברתית מוצבים בתפקידים שהסיכון הפיזי והנפשי בהם הוא גבוה יותר ולא יתורגמו לקידום באזרחות. במקביל, משווקת לנו תפיסה של פמיניזם כייצוג נשי בתפקידים כוחניים כמו טייסות, מפקדות טנקים, לוחמות וקצינות מודיעין. איך יתכן שהמאבק נגד אי-שוויון מגדרי יעשה דרך הדיכוי האלים של נשים פלסטיניות? ה״הישגים״ האלה באים על חשבון סולידריות עם מאבקן של הנשים הפלסטיניות. הצבא מנציח את יחסי הכוחות הללו ואת הדיכוי של אוכלוסיות מוחלשות תוך ניצול ציני של מאבקן.

אנחנו קוראות לשמיניסטיות בנות גילנו לשאול את עצמן, את מה ומי אנחנו משרתות בגיוס שלנו? למה בעצם אנחנו מתגייסות? איזו מציאות אנחנו מייצרות כשאנחנו משרתות בצבא הכיבוש? אנחנו רוצות שלום, ושלום אמיתי דורש צדק. צדק דורש הכרה בעוולות העבר וההווה, והנכבה המתמשכת. צדק דורש תיקון בצורת סיום הכיבוש, הסרת המצור על עזה והכרה בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. צדק דורש סולידריות, מאבק משותף וסירוב.